יש משהו עוצמתי בפתיחת התנ"ך ובקריאת משהו שראיתם מאה פעמים, ובכל זאת פתאום הוא מתעורר לחיים בצורה חדשה לגמרי. הסיבה לכך היא שזה לא סתם ספר. הוא חי ופעיל, וזה אלוהים שמדבר ישירות אליכם.
אם אי פעם תהיתם מה אלוהים אומר, אתם לא צריכים לנחש. הוא נתן לכם את דברו, והוא נתן לכם את רוח הקודש. אין תירוץ לאי-הכרתו, כי הוא כבר נתן לכם את כל מה שאתם צריכים.
כתוב בכתובים שאנשים אובדים מחוסר ידע, וזה לא מדבר על אינטליגנציה או השכלה. זה לא עניין של מה שלומדים בגוגל או כמה זמן למדתם. זה עניין של הכרת אלוהים.
אנשים נכחדים משום שאינם יודעים מי הוא אלוהים ואינם מבינים את רצונו. כשאתה לא מכיר אותו, אתה חי מתחת למה שזמין לך. אבל כשאתה באמת מכיר אותו, הכל משתנה.
זו הסיבה שהיום עוסק בהתגלות. כי ברגע שאתה רואה מי הוא באמת, אין שום דבר שיכול לעצור אותך.
ביוחנן פרק י"ד, ישוע מתחיל באמירה רבת עוצמה:
"אל תתנו ללבכם להיבהל. בטחו באלוהים, וגם בי."
הוא ממשיך ואומר שהוא מכין לנו מקום ושהוא יחזור לקחת אותנו לשם. זה לבדו אמור לעורר בך משהו. בורא הכל מכין לך מקום באופן אישי.
כאן הבנת החתונה היהודית משנה הכל. בתרבות ההיא, כאשר זוג היה מאורס, זה היה מחייב כמו נישואין. החתן היה עוזב כדי להכין מקום, ורק כאשר האב אישר זאת, הוא היה יכול לחזור לכלה שלו.
הכלה לא ידעה את היום או את השעה, ולכן נשארה מוכנה. כשהוא בא, לא היה שקט. היו חצוצרות, חגיגה ותהלוכה כשהוא בא לקחת אותה.
זה בדיוק מה שישוע מתאר. הוא מכין מקום, והוא מחכה שהאב יאמר שהגיע הזמן. אחר כך הוא יחזור לקחת את כלתו.
כאשר ישוע אמר "אתם יודעים את הדרך", השיבו התלמידים בכנות. הם אמרו שאינם יודעים.
ישוע ענה באחת האמיתות החשובות ביותר בכל כתבי הקודש:
"אני הדרך, האמת והחיים. איש אינו יכול לבוא אל האב אלא דרכי."
ואז הוא מיד משנה את נקודת המבט שלהם. הוא אומר להם שמעכשיו והלאה הם מכירים את האב וראו אותו.
תחשבו כמה מהר זה השתנה. רגע אחד הם אומרים שהם לא מכירים אותו, וברגע הבא ישוע אומר שהם כן. אז עכשיו השאלה היא, למי אתם הולכים להאמין?
כאן אנחנו נוטים להיתקע. אנחנו אומרים דברים כמו "אני לא באמת מכיר את אלוהים", או "אני פשוט לא מרגיש קרוב אליו". אבל ישוע כבר אמר שאתם מכירים אותו.
אז עכשיו יש לך החלטה לקבל. האם אתה הולך להאמין לרגשות שלך, או שאתה הולך להאמין לישוע? אם הוא אומר שאתה מכיר אותו, אז אתה מכיר אותו. זה הבסיס של הכל.
ואז ישוע משמיע הצהרה שרוב האנשים קוראים מיד לאחר מכן:
"מי שיאמין בי יעשה את אותם מעשים שעשיתי אני, ואף מעשים גדולים יותר."
זה לא שמור לקבוצה מיוחדת של אנשים. הוא לא אמר כמרים, או אנשים שהלכו לבית ספר לתנ"ך, או אנשים שכבר הבינו הכל. הוא אמר כל מי שמאמין.
ואז הוא מוסיף משהו אפילו יותר מאתגר:
"אתם יכולים לבקש כל דבר בשמי, ואני אעשה זאת."
אנחנו נוטים לקרוא את זה ומיד לצמצם את זה. אנחנו מתחילים לסנן את זה דרך המגבלות והחוויות שלנו. אבל ישוע לא סייג את זה. הוא אמר משהו.
הרבה אנשים מהססים לבקש מאלוהים דברים גדולים כי הם חושבים שזה אנוכי. אבל ישוע למעשה אומר לנו למה אנחנו צריכים לבקש. הוא אומר שכאשר אנחנו מבקשים והוא עונה, זה מביא כבוד לאב.
פירוש הדבר שלבקש הרבה זה לא אנוכי. זה למעשה חלק מהאופן שבו אלוהים מגלה את עצמו. אם לעולם לא תבקש, אין לו מה לעשות, ולא יתגלה כבוד.
אז במקום לבקש דברים קטנים, עלינו לבקש דברים גדולים יותר. עלינו אפילו לבקש מאלוהים שילמד אותנו איך לבקש.
כאשר ישוע אומר לבקש בשמו, הוא לא מדבר רק על הוספת מילים לסוף תפילה. הוא מדבר על זהות. להיות בשמו פירושו שהוכנסת למשפחתו. אתה נושא את סמכותו, את זהותו ואת כיסויו.
זה כמו נישואין. מה ששייך לאחד שייך עכשיו לאחר. כשאתה במשיח, מה ששייך לו הופך לזמין עבורך. אין גבולות למשאבים שלו. הוא הבעלים של הכל. אז כשאתה מבקש, אתה לא מבקש מקור מוגבל.
ישוע לא השאיר אותנו להבין זאת בעצמנו. הוא הבטיח את רוח הקודש.
"הוא רוח הקודש, המוביל אתכם אל כל האמת... אתם מכירים אותו, כי הוא חי עמכם עכשיו ואחר כך יהיה בכם."
אתה לא מכיר את אלוהים בגלל כמה שאתה לומד. אתה מכיר אותו כי הוא בתוכך.
רוח הקודש מלמדת אותך, מזכירה לך ומוביל אותך אל האמת. בלעדיו, אתה יכול לקרוא את התנ"ך ועדיין לפספס הכל. איתו, הדבר מתעורר לחיים.
אחת מאי ההבנות הגדולות ביותר היא כיצד אלוהים מתקן אותנו. אנשים רבים חושבים שהרשעה מרגישה כמו לחץ, בושה או גינוי. אבל ישוע אמר שהוא משאיר אותנו עם שלום.
"אני משאיר אותך עם מתנה - שקט נפשי ולב."
אלוהים לא מוביל דרך לחץ. הוא מוביל דרך שלום, שמחה ואהבה. אפילו תיקון ממנו מגיע בצורה שמביאה חופש, לא בושה. אם אתה מרגיש לחץ מתמיד, זה לא אלוהים. זה משהו שאתה צריך לדחות.
בסופו של דבר, הכל חוזר לאמת פשוטה אחת. אתה מקבל מאלוהים על ידי אמונה. כך קיבלת ישועה. לא הרווחת אותה. אתה האמנת.
אבל איפשהו בדרך, אנחנו מתחילים להפוך הכל שוב למאמץ שלנו. אנחנו תוהים אם התפללנו מספיק, צמנו מספיק, או עשינו הכל נכון.
ברגע שאתה עושה את זה, האמונה שלך עוברת מאלוהים לעצמך. וזו המלכודת.
מה היה משתנה אם הייתם מתחילים את תפילותיכם בצורה שונה? במקום להיות לא בטוחים, אתם מתחילים בביטחון:
אבא, אני מכיר אותך.
דברך אומר שאני מכיר אותך.
אני מכיר את קולך.
אני יודע שרוח הקודש נמצא בתוכי ומנחה אותי.
זה משנה הכל. ממקום זה, אתה יכול לשאול באומץ. אתה יכול להאמין במלואו. אתה יכול לחיות כאילו מה שישוע אמר הוא באמת נכון.
אז תנו להיום להיות נקודת התחלה חדשה. מעתה והלאה, אתם מובלים על ידי הרוח. מעתה והלאה, אתם מאמינים במה שאמר ישוע. כי אם הוא אמר שאתם מכירים אותו, אז אתם מכירים אותו.
